סדר ראש השנה

לכאורה התשובה פשוטה- בששת ימי הבריאה, כאשר אלוקים ברא את השמיים ואת הארץ, את הים והיבשה, את השמש והירח, את בעלי החיים ואת בני האדם- זוהי בריאת העולם. אך אם נשאל שאלה זו בדרך משל על רגע יצירת הוולד, נבין את הבעיה בתשובה זו. מתי נברא האדם? קשה להגדיר את יצירת הוולד מפני שהעובר מתפתח במספר שלבים. האם התינוק נוצר ברגע מפגש הזרע והביצית או שמא מתחילת קבלת הצורה האנושית, אולי כאשר מין העובר מתגלה או כשהוא יוצא לאוויר העולם. מה השתנה בגוף התינוק רגע לפני שיצא ממעי אימו ומה אירע דקה לאחר מכן, שנפרד לגמרי מהרחמה? התשובה פשוטה, והיא בת ארבע אותיות נ ש מ ה. האדם מורכב מגוף ונשמה. במשך תשעה חודשים הגוף מתהווה ומתפתח ואת הנשמה מקבל במתנה מהקב”ה מרגע ניתוקו מרחם אימו. בזמן זה נופח בו אלוקים רוח חיים. גם העולם מורכב מגוף ונשמה, וכמו יצירת הוולד- גם בבריאת העולם צריך הגוף להתפתח באיטיות ובהדרגה ע”מ להיות מסוגל לקבל את הנשמה. בששת ימי הבריאה החל להיווצר גופו של העולם, והמשיך להתפתח במשך אלפי שנים. עם זאת, עדיין היה חסר לעולם משהו… הנשמה. לאחר אלפי שנים, גופו של העולם גדל דיו, והבריאה הייתה מסוגלת לקבל את רוח החיים. נפיחת הנשמה בעולם התרחשה במעמד הר סיני, כאשר עם ישראל קיבל את התורה והעולם כולו זכה לקבל את הנשמה.

לפי מנהג הספרדים מתחילים לומר מר”ח אלול ועד יום הכפורים, ולמנהג אחינו האשכנזים מתחילים בשבוע לפני ר”ה. וביום ר”ח עצמו אף למנהג הספרדים אין לומר סליחות.

הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות מחצות הלילה ואילך שאז הוא עת רצון, ומי שנמצא בבית כנסת שאומרים שם סליחות לפני חצות לא יצטרף אליהם אלא ישב בדד וידום, וטוב לבטל מנהגם זה. וכבר נהגו בקהילות ישראל לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות, ואם קשה לצבור לומר סליחות באשמורת הבוקר יכולים לומר סליחות אחר חצות היום לפני תפילת מנחה.

השומע סליחות בשידור ישיר הנאמרים בציבור, רשאי לענות שלש עשרה מידות, וכן עונה אמן אחר הקדיש הנאמר אחר הסליחות. (אבל השומע שידור בהקלטה לא עונה ולא י”ח)

מי שקם באשמורת הבוקר וחלש ליבו, לפני עלות השחר מותר לו לאכול עוגה או פירות, ואם עלה עמוד השחר אסור לטעום מלבד כוס תה או קפה.

צריך להיזהר לברך ברכות השחר עם ברכות התורה לפני הסליחות, כיוון שנכללים בהם הפסוקים, ונכון לחוש שלא לומר שום פסוק אפילו דרך תחנונים

מותר לערוך נישואין בחודש אלול, ואין בזה כל חשש מצד ההלכה ולא מצד המנהג, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין.

מנהג יפה להביא על השולחן בליל ראש השנה תמרים,רימונים,תפוח מרוק בדבש,רוביא (לוביא), כרתי,סילקא (תרד),קרא (דלעת) ויש טעם ברמז בפירות הנ”ל לסימן טוב לשנה המתחדשת

נכון יותר לברך על הפירות הנ”ל אחר נטילת ידיים וברכת המוציא, או לאחר ברכת המזון. ויש נוהגים לאכול פירות אלו מיד אחר הקידוש, לפני נטילת ידיים לסעודה. (וטוב לנהוג לאוכלם בתוך הסעודה).

אם נוהגים לאכול בתוך הסעודה, יש לברך תחילה ברכת בורא פרי העץ על תמרים, ולפטור את כל פרי העץ. וכן יש לברך בורא פרי האדמה על פרי שלא בא מחמת הסעודה (בוטנים וכדומה) על מנת לפטור פירות האדמה,

הנשים אין צריכות ללכת לתשליך “ושב ואל תעשה עדיף”, ויש נשים שעושות תשליך כיוון שהורגלו כך, ואם אפשר, טוב להסביר להן בנחת שעדיף לא לעשות.

הנשים אין צריכות ללכת לתשליך “ושב ואל תעשה עדיף”, ויש נשים שעושות תשליך כיוון שהורגלו כך, ואם אפשר, טוב להסביר להן בנחת שעדיף לא לעשות.

ביום ראשון של ראש השנה אחר תפילת המנחה, נוהגים לילך על יד שפת הים או הנהר, או באתר מים חיים, או מקום ריכוז אחר של מים ואומרים תשליך. מתוך תקווה ותפילה להשליך את החטאים ולהתחיל דרך חדשה שנאמר: “ותשליך במצולות ים כל חטאתם”.

כשחל ר”ה בשבת, אם סדר אמירת התשליך מתקיימת מחוץ לגבולות שטח העירוב, אין לומר אותו ביום הראשון כדי שלא יכשלו בהוצאת המחזורים מרה”י לרה”ר, אלא א”כ נזהרים להוציאם

ביום הראשון מברכים שתי ברכות לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו, וביום השני למנהג הספרדים מברכים רק ברכת לשמוע קול שופר ולא שהחיינו, ולמנהג האשכנזים מברכים גם ביום השני שהחיינו. וכשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת שאין תוקעים בשופר, מברכים גם הספרדים ביום השני שהחיינו.

תוקע ספרדי אין לו לברך שהחיינו ביום השני לאשכנזים, אלא אחד מהקהל יברך את ברכת שהחיינו מוציא את הרבים ידי חובתם.(ואין להם לחזור ולברך).

כאמור במרכזו של היום הגדול, בו כל באי עולם עומדים למשפט לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, וכן כל המדינות עומדות לדין אם לשבט אם לחסד, ברור שהחרדה והדאגה גדולה לאין ערוך, וביום  זה אמר ה’ יתברך “תקעו לפני בשופר של איל,כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם”. אבינו אב הרחמן מגלה לנו כיצד נעורר סניגוריא על עצמנו .ע”י שנזכיר את אותה מסירות נפש של האב העוקד והבן

ראוי שלא להביא ילדים קטנים כלל לבית הכנסת, שמבלבלים דעת השומעים וקרוב הדבר להפסד גדול ואין בכך מצוה, ולכן טוב יותר שהאמהות תבאנה עם ילדיהן לשמוע קול שופר אחר התפילה, כמקובל בתפוצות ישראל, ולשומעים ינעם. ואם הגיעו לחינוך ואינם מבלבלים דעת השומעים, טוב להביאם לחצרות ה’ לספוג אווירה של קדושה ביום הדין.

היות וההלכה רווחת ש”מצוות צריכות כוונה”, על כן צריך הבעל תוקע לכוון להוציא את כל השומעים ידי חובתם, וטוב שיאמר זאת בפירוש הריני מכוון להוציא וכו’… כמו”כ צריכים השומעים לכוון לצאת ידי חובתם בתקיעות אלו,ולכן לא יענו על הברכות ברוך הוא וברוך שמו, רק אמן

צריך לתקוע מעומד, ובתקיעות שלפני תפילת מוסף הציבור רשאי לשבת, ורק התוקע צריך לעמוד ולתקוע על התיבה, ויש מקומות שנהגו שהצבור עומדים בעת הברכות על השופר ואח”כ יושבים לשמוע התקיעות. אולם בתקיעות שבתפילת מוסף חייבים כולם לעמוד. ויש להזהיר את הצבור על כך

אנשים ונערים שהגיעו לעול מצוות (שלש עשרה ויום) חייבים בתקיעת שופר. חרש שאינו שומע אפי’ כשיכול לדבר פטור. וכן קטן שאינו בר מצווה, וטוב לחנך הקטנים לשמוע קול שופר. הנשים פטורות מכיוון שזו מצות עשה שהזמן גרמא.(וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות).

אשה שרוצה לשמוע קול שופר מקבלת שכר, כבכל מצות עשה שהזמן גרמא שאינה מחויבת ומקבלת שכר על כך אסור לברך להן, וכן האשה לא תברך, ואם בירכה אין לענות אמן על ברכתה. ולמנהג אחינו האשכנזים נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא.

התוקע לנשי להוציאן ידי חובתן רשאי לעשות כן אפי’ לאחר שיצא ידי חובתו.

כאמור לעיל מברך תחילה על התמרים (היות והם קודמים לשבעת המינים חוץ מהזית) ואם צריך לברך שהחיינו על התמרים, אזי בברכתו פוטר את כל הפירות הנמצאים לפניו.

רשאים המסובים לצאת ידי חובה בברכת בעל הבית שמכוונים לצאת, ובלבד שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו רק אמן. וראוי שגם אחר אמירת היהי רצון יענו אמן, וברב עם הדרת מלך ואם ירצו כל אחד יברך לעצמו ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה.

אם אפשר להשיג בנקל ראש כבש שנשחט כדין (חלק) ונבדק הנה מה טוב, ואם לאו אפשר לשים ראש של עוף (ויש המקלים גם בראש של דג) ואפשר לומר שנהיה לראש ולא לזנב. ואם יש לו בשר כבש, יוסיף ויאמר וזה זכר לאילו של יצחק אבינו ע”ה.