ביום הראשון מברכים שלוש ברכות:
1. להדליק “נר חנוכה” או “נר של חנוכה”.
2. “שעשה ניסים לאבותינו”.
3. “שהחיינו וקיימנו”
בשאר הלילות מברכים שתי ברכות:
“להדליק נר חנוכה” ו-“שעשה ניסים לאבותינו”.

קודם מברכים ואחר כך מדליקים את הנרות (ולאחר מכן “מעוז צור”).
הסיבה: קודם יש לברך על המצווה ורק אז לעשותה

בצאת הכוכבים, כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.
אפשר להדליק במשך כל הלילה עד לפני עלות השחר.
לאחר עלות השחר ידליק ללא ברכה.

לא פחות מחצי שעה.
בערב שבת מדליקים יותר מוקדם ,לפני הדלקת נרות שבת, וחובה שישארו דולקים עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.
במוצאי שבת יש לעשות הבדלה, בכדי להוציא את השבת, ורק אחר כך מדליקים את החנוכיה.

ביום הראשון מדליקים נר אחד בצד ימין של החנוכיה.
ביום השני מדליקים קודם את הנר השני (השמאלי) ואחר כך את הנר הראשון (הימני).
בכל יום מדליקים קודם את הנר של אותו יום (שהוא השמאלי ביותר) לכיוון ימינה.

מאחר והמצווה זה לפרסם את הנס לרבים שעוברים ברחוב וגם להזכיר להם להדליק את החנוכיה שלהם,
ממקמים ליד חלון או ליד דלת הכניסה מצד שמאל מול המזוזה.

מנהג הספרדים להדליק חנוכיה אחת עבור כל המשפחה.
לפי מנהג האשכנזים, כל אחד ואחד מבני הבית מדליק חנוכיה משלו.
מכיוון והבעל והאישה נחשבים כיישות אחת, האישה לא צריכה להדליק.
במידה והבעל לא נמצא בבית, האישה מדליקה ומוציאה אותו לידי חובה.

מטרתם העיקרית של היוונים הייתה לפגוע בדתנו ולהשכיח מאתנו את התורה והמצוות.
כאשר היוונים היו מגיעים, היהודים היו מחביאים את ספרי התורה, מוציאים סביבונים ומשחקים בהם כפעולת הסחה.
על כן נהגו ילדי ישראל במשך כל הדורות עד היום לשחק בסביבונים עליהם כתוב “נס גדול היה פה”.

מכיוון שהשמן היה מוטיב מרכזי בנס חנוכה, נהגו ישראל לאכול מאכלים מטוגנים בשמן במשך החג, כמו סופגניות לביבות.

לעשות מלאכה בשבוע חנוכה מותר, אך נהוג שלא לעשות מלאכה מהרגע שמדליקים את החנוכיה למשך חצי שעה.

מספיק להדליק נר אחד בכל יום. נהגו להדר במצווה זו ולהוסיף כל יום נר נוסף, על מנת למנות את ימי החג.